מדוע משה רבינו היה צריך לצאת ממצרים בשביל להתפלל שהמכות יפסיקו?

במסכת ברכות (ט.א) נאמר: "איזהו בן העולם הבא זהו המסמיך גאולה לתפילה". בהמשך הגמרא מספרת על רב ברונא שאדם גדול הוא ושמח במצות, פעם אחת הוא סמך גאולה לתפלה ו"לא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא." כלומר באותו היום שסמך גאולה לתפילה הוא לא הפסיק לחייך במשך כל היום כולו. מה הקשר בין חיוך לתפילה, ובכלל מה עניין כל כך גדול לסמוך תפילה לגאולה, הלא הם שני עניינים רוחניים שונים?

בתפילה אנחנו מזכירים ומתפללים על מה שחסר לנו, אנחנו מדגישים את מה שנפקד מחיינו. ומה שאנחנו רוצים שהקב"ה יוסיף לנו, יש מאין, בכל התחומים.

השיח בתפילה על חסר, גורם לנו להמשיך את תחושת הריקנות ותחושת החוסר גם לאחר התפילה.

 לכן אנו מחויבים לתת שבחי והודאה להקב"ה על מה שנתן לנו, גם כהכרת טובה וכאמירת תודה. גם בשביל חיזוק האמונה כי מה שאנחנו מבקשים בתפילה, אפשרי מצד הקב"ה, כפי שעזר לנו עד כה. אבל גם בשביל שנדע כי הקב"ה מטיב לנו רבות, גדולות ונצורות. בכל שלבי חיינו.

מסיבה זו אנו מחויבים 'לסמוך גאולה לתפילה'. לדעת, כי יחד עם ההדגש והתחנונים על מה שחסר לנו. אנו זוכרים את ה'גאולה' אתה הגאולה הכללית והפרטית שהקב"ה עושה לכל אחד. לכן רבי ברונא חייך בכל אותו היום, רבי ברונא הצליח להרגיש גאולה שלימה, למרות שהתפלל על החסרונות חייו.

יתירה מכך, גאולה, היא לא עזרה פשוטה, גאולה היא שלמות של עזרה ויציאה מתוך גלות, או יותר נכון ממצב של גלות. גם בשעת התפילה שהאדם מחויב 'להשים עצמו כעני'. עליו לדעת כי לאחר התפילה יש לו לשים ממבטחו בהשם כי תפילתו תענה. ועד אז, להיות במצב של גאולה ולא בתחושת חסר ועוני. 

רק בגלל זה משה רבינו היה חייב לצאת ממצרים בשביל להתפלל. בתוך הגלות אי אפשר 'לסמוך גאולה לתפילה' אי אפשר לצאת מהתפילה בלי להרגיש עדיים בגלות, לכן משה רבינו יצא ממצרים. 

לכל אחד יש דבר מה שחסר לו בחייו, בתחומים שונים. אסור שאלו החסרים, ישפיעו על המתנות הטובות שהקב"ה חנן אותנו בהם.

יתירה מכך, ניתן לראות אנשים שיש להם הכל, אבל מתנהגים כאילו אין להם כלום. ויש כאלו שאין להם כלום, אבל יש להם הכל. 

לא משנה כמה יש לך, ומה יש לך. משנה איך אתה מרגיש עם זה.